הכוחות המתנגדים למאמצי הממשלה לחלק מחדש את האדמות בצורה הוגנת מנהלים מסע מתואם של דיסאינפורמציה בעיתונות האחרונה. בדומה לחקלאים העניים של וייטנאם במהלך המלחמה, ממשלת דרום וייטנאם אימצה מדיניות של חלוקה מחדש שמטרתה לערער את זכויותיהם של אנשים כפריים וזכותם לארץ.

היא נקטה אסטרטגיה של החרמת אדמות בכוח מבעלי אדמות ואיכרים עשירים וחלוקה מחדש לאיכרים עניים וחסרי קרקע, ובכך ארגנה את האוכלוסייה הכפרית לקולקטיבים.

רפורמת קרקעות זו הסתכמה למעשה בהחרמת אדמות מצד חקלאים שלא הייתה להם אפשרות להחזיק אדמות מכיוון שהם היו עובדים עניים או בעלי שכר נמוך או חקלאים עניים.

החוקה על צדק חברתי הכריזה על קרקעות לנחלת דיירים ואסרה על אחוזות גדולות

אך אלה חולקו באופן שווה בין משקי בית כפריים. באמצע שנות ה -50 נאלצו חקלאים בודדים להצטרף לקולקטיבים שהתאחדו בתור זכויות קניין בשליטה מרכזית. רפורמת הקרקעות נמשכה בשנות ה -60 וה -70 עם הפקעת אדמות מדינה שהיו בבעלותן ונתנו להן, ובשנת 1971 כמעט נעלמו חוות משפחתיות עצמאיות. כיום, למעלה מ -90% מהמדינה הם בבעלות חוות קטנות ובינוניות, וקואופרטיבים ועסקים ממשלתיים מחזיקים פחות מ -10% ו -1% מכלל שטחי הקרקע בהתאמה.

יותר מ -23 מיליון בני אדם קיבלו את החופש שלהם

אך לרבים מהם ניתנה אדמה שלא הספיקה כדי לשרוד והפכה לפרולטריון של אירופה. הוקדם קפיטליזם של רכוש פרטי, כפרים קהילתיים חוסלו וחוות קהילתיות הופרטו. בשנת 1952 מחצית מהחקלאים במזרח גרמניה ויתרו על אדמתם ובמקלנבורג 20 אחוז מכלל החקלאים החדשים ויתרו מאז 1949.

בתגובה המדיניות האירופית החלה לקדם תוכניות פינוי ותמריצים למען שימוש חוזר בקרקעות

כדי לתרום לפיתוח הכלכלה וליצירת מקומות עבודה ופרנסה חדשים עבור תושבי מזרח גרמניה. רפורמה בקרקעות נאלצה להתמודד עם העובדה שלרפורמת הקרקעות במערב היו השפעות שליליות על החיים הכלכליים והחברתיים של מזרח גרמנים רבים ובני משפחותיהם לאחר נפילת חומת ברלין.

מצד שני, אחת הסיבות לכישלונה של רפורמת הקרקעות באפריקה היא שהאדמה מופקעת לעיתים קרובות על ידי חקלאים מוסמכים וניתנת לאלה שאינם מיומנים. בעוד שרפורמות הקרקעות הממשלתיות צמצמו את מה שמכונה latifundio (אחזקות אדמות גדולות), מה שאומר שקרקעות מועברות מבעל קרקע אחד למשנהו, אך לרוב מקבלי הקרקעות אין שליטה על אופן גידולם ואופן גידול הגידולים.

רפורמת הקרקעות מצליחה, אך המגזר החקלאי זקוק לתמיכה כדי לעודד הפרטה וחלוקה מחדש של קרקעות למתנחלים חדשים. פיצול נחלה במשקים זה לא דבר של מה בכך ומצריך התערבות של בעלי מקצועי כגון מודד מוסמך ואנשי מקצועי נוספים.

הצו על אדמות שהונפק על ידי לנין בשנת 1917 קבע כי הבעלות הפרטית על אדמות תבוטל לחלוטין ושאין למכור

לרכוש, להחכיר, לשעבד או לזרות קרקע אחרת (ראה גם הו 2005). עם זאת, רפורמה בקרקעות גרמה לכך שחלק קטן משטחי בעלי הקרקעות הפרטיים חולקו מחדש, וכעבור חמש שנים, לאחר נפילת סייגון, החוק הפך לחסר משמעות.

זכויות הקניין עברו רפורמה בכדי להקים מערכת של בעלות על רכוש, ולא פרטית. בעלות, אך השפעותיהן של רפורמות קרקע אלה במצרים התארכו ככל שאוכלוסיית מצרים נודדה מחקלאות. עם זאת, רפורמה בקרקעות תוביל רק לחלוקה מחדש של כמה מאות אלפי דונם בשנה.

מטרות הרפורמה בקרקע הן מרובה

צמצום העוני, הרחבת הפיתוח הכפרי והחזרת אדמות לבעליו לשעבר. בעיקרו של דבר, זהו ניסיון לחלק מחדש את האדמות החקלאיות מהמדינה הקולקטיבית לשעבר, שהוחזקה בעבר על ידי חקלאים עשירים, לחברים העניים והפגיעים ביותר בחברה.

רפורמת קרקעות הפכה אפוא לאתגר מרכזי במערכת הבעלות על קרקעות, הכוללת מגוון של צורות שונות של בעלות על קרקעות, מבעלות פרטית לבעלות ציבורית. האופן בו מתחזקים ומנוהלים קרקעות חקלאיות, שיטות החקלאות הנהוגות ואופן שמירתם ומנוהלים.

חקיקת הקרקעות המתוקנת שאומצה על ידי הפרלמנט באפריל 2011 קבעה את הקמתה של ועדת הקרקע הלאומית

אשר תהיה אחראית על חלוקה מחדש של קרקעות ויישוב סכסוכי קרקעות בעזרת מדידות קרקע. מה שאפשר את העברת הבעלות במהירות כה רבה עבור הגרמנים היה שהאדמות שייכות למדינה, ולא לבעלים פרטיים. על פי המודל של רפורמת הקרקעות בשנת 1958, הרבה מאדמות המדינה הוחכרו לעתים קרובות על ידי האנשים שהיו במקור חלקים גדולים ממנה.

במהלך תוכנית הרפורמה 1947-1949, חלק גדול מהאדמות במגרש המזרחי נקנו על ידי בעלי קרקעות ונמכרו לחקלאים עובדים במחירים נמוכים במיוחד (לפני האינפלציה).

התפוקה הגיעה לגבהים חסרי תקדים, ולכן לא היה ספק שמערכת אדמה פוסט-סוציאליסטית מתהווה. זה מדהים, לאור התפתחותו, וגרר תקופה של צמיחה כלכלית חסרת תקדים בתקופה שלאחר 1949, במיוחד בגרמניה.